לירון יבוא ושיווק (דבורי) בע"מ נ' קליין ואח'

פסק דין

א.מבוא וטענות הצדדים

התובעת חברת לירון ייבוא ושיווק בע"מ הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק סיטונאי של קלטות וידיאו, תקליטורים, D.V.D, משחקי מחשב וכיוצ"ב, לחנויות בכל רחבי הארץ (להלן: "התובעת"). התובעת החזיקה מחסן הנמצא ברח' התעשייה 15 רעננה, בו אחסנה את המלאי המיועד למכירה (להלן: "המחסן").

הנתבעים 1 ו-2 היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה משפחתית בשם מוקד שניר שירותי ביטחון כלליים בע"מ (להלן: "שניר" ו/או "החברה"). הנתבע 3 בנו של הנתבע 1 ואחיו של נתבע 2 שימש במועדים הרלבנטיים כמנהל בפועל בחברה.

במהלך שנת 1999, התקינה שניר מערכת אזעקה וגלאים במחסן וחיברה אותם למוקד. שניר נתנה שירותי אבטחה שוטפים לתובעת במחסן. בליל 16.10.03, ארע אירוע פריצה במחסן, במהלכו נגנב מלאי אשר לטענת התובעת שוויו כ- 863,000 ₪.

ביום 15.2.05, הגישה התובעת כנגד שניר תביעה כספית ע"ס 781,271 ₪ בגין נזקים שאירעו לה עקב אותה פריצה ב-2003 (להלן: "התביעה המקורית"). התביעה המקורית הוגשה רק כנגד החברה - שניר ולא כנגד בעליה ו/או מנהליה הנתבעים כאן. התביעה המקורית הוגשה בתיק ת.א. 407/05.

סכום התביעה המקורית היה נגזרת של סכום המלאי בהפחתת הסכום שהתקבל מחברת הביטוח. התובעת מודה כי ביטחה את המלאי בחסר ("תת ביטוח"), ולפיכך קיבלה פיצוי בסך של כ-213,000 ₪ בלבד.

ביום 11.10.07 לאחר שמיעת הראיות, ביקור במקום המחסן וקריאת סיכומי הצדדים, נתן מותב זה פסק-דין כנגד שניר. במסגרת פסה"ד, קיבלתי עובדתית את טענת התובעת כי המחסן כלל לא הוגדר במוקד כמנוי אלחוטי וקריאותיו אכן לא נתקבלו. עוד קיבלתי את טענת הקשר הסיבתי בין העדר הקריאה להיקף הפריצה (ראה פרק ד' לפסה"ד).

באשר לסכום הנזק – נטען ע"י שניר בתביעה המקורית כי חל בהסכם ההתקשרות סעיף הגבלת האחריות (סעיף 14 א'). סעיף זה הגביל את סכום הנזק גם למקרה של רשלנות בשווי דמי מנוי של 6 חודשים, בהסתמך על הלכת "גלמור" קבעתי כי יש לקבוע את הפיצוי המקסימאלי ל-60 חודש.

בפסה"ד בתביעה המקורית, לא קיבלתי את טענת התובעת כי יש לפסוק פיצוי נוסף בעילה נזיקית מעבר להגבלת הפיצוי הקבועה בחוזה (ראה פרק ו' לפסה"ד). כך נקבע, כי על שניר לפצות את התובעת בסכום עפ"י סעיף ההגבלה בסך של 10,827 ₪ בתוספת 7,000 ₪ הוצאות. שניר שילמה את פסה"ד במלואו.

התובעת ערערה על פס"ד בתביעה העיקרית בהליך ע"א 3853/07 , שניר הגישה ערעור שכנגד. מאחר ועיקר המחלוקת נסבה על סעיף הגבלת הפיצוי, הורה ביהמ"ש המחוזי לצדדים לסכם טענותיהם בנקודה זו.

ביום 23.9.09 , קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת התובעת וקבע כי בנסיבות העניין אין ליתן תוקף לתניית הגבלת האחריות, ולפיכך שניר אחראית למלוא הנזק. באותה החלטה נקבע המשך דיון ליום 29.11.09.

ב"כ שניר ביקש להשתחרר מהדיון זמן קצר לפני הדיון, ולדיון עצמו לא הופיע נציג משניר. שניר אף לא הגישה עיקרי טיעון.

ביום 23.12.09 , ניתן פסה"ד בערכאת הערעור, ביהמ"ש קיבל את הערעור והחזיר את התיק אל ערכאת קמא על מנת שיוציא מלפניו פסק דין בגובה הפיצוי הכספי (ראה סעיף 11 לפסה"ד).

ביום 5.1.10, הגיש ב"כ התובעת בקשה לצרף את מוקד אמון והנתבעים כאן כנתבעים נוספים. בהחלטתי מיום 6.1.10, קבעתי כי אינני סבורה שלביהמ"ש יש סמכות לתקן את כתב התביעה לאחר מתן פסה"ד. התיק הוחזר מערכאת הערעור על מנת לשום את הנזק. כל הקביעות נותרו על כנן, וכיצד יתווספו נתבעים נוספים בשלב זה מבלי להיות בהליך הראיות? אין ערכאת הערעור התירה ניהול ושמיעת ראיות לעניין החבות. נהפוך הוא, ערכאת הערעור אמצה את המסקנות העובדתיות לעניין החבות. באותה החלטה הוריתי על הגשת סיכומים. שניר לא הגישה סיכומים, וביום 3.2.10 ניתן פס"ד המשלים בתביעה המקורית, בפסה"ד המשלים הוריתי לשניר לשלם לתובעת סך של 781,271 ₪.

לגרסת התובעת, בסמוך לפסה"ד המשלים התברר לה כי לשניר אין כל יכולת לשלם את פסה"ד המשלים, שניר הפסיקה פעילותה לחלוטין והפכה חדלת פירעון, ננקטו נגד שניר הליכי פירוק, וביום 13.10.10 ניתן צו בביהמ"ש המחוזי מרכז צו לפירוקה.

התובעת הגישה תביעה זו באפריל 2010 כנגד שלושת הנתבעים מנהל ובעלי המניות בשניר. ביום 14.2.07 בעוד התביעה המקורית מתבררת מכרה שניר את פעילות החברה בתחום הפעלת המוקד לאמון, והמשיכה את פעילותה ביחס ליתר התחומים בהם עסקה כגון מכירת מערכות אזעקה, מערכות לגילוי אש וכיוצ"ב.

לטענת התובעת, הנתבעים לא הותירו בשניר כספים או נכסים מהם תוכל לשלם לתובעת את החוב בפסה"ד המשלים. בנסיבות אלה, יש לחייב את הנתבעים באופן אישי לשלם את סכום פסה"ד המשלים, הן מכוח אחריותם האישית לעוולות שבוצעו ולהתנהגותם חסרת תום הלב כאורגנים של החברה, וכן מחמת העובדה שיהא זה נכון וצודק להורות על "הרמת מסך" ולייחס להם אישית את החוב הפסוק.

ב.אחריות אישית

1.סעיף 54 לחוק החברות – תשנ"ט- 1999, קובע כדלקמן: